<h1>שו"ת הרשב"א ח"ב סימן קי"ט</h1>
<h2>דף כב.</h2>
דע ששאלני הנכבד גזבר מקומכם על עסק רבי אברהם בן אלמלי ואשתו דוחנה שגרשה ר' אברהם בעלה הנזכר, ושמו ענין הכתובה והנכסים שהיו להם ביד שלשה פשרנים וקבלו עליהם כל מה שיטילו ביניהם הפשרנים שהיו להם דרך פשרה, אבל לא קנו מידם אלא שרבי אברהם הנזכר נתן ביד הפשרנים שטרי חוב דרך משכון לקיים עליו כל מה שיגזרו עליו מן הפשרה. והפשרנים הנזכרים גזרו ביניהם מה שגזרו וכתבו וחתמו אותה פשרה הנזכר, ובאותו הזמן היה ר' אברהם הנזכר בשופי ולאחר זמן נשתטה ולא רצה לקבל מה שגזרו עליו, והרי האשה באה וקבלה לפני הגזבר שיזכה לה מה שזכו לה הפשרנים בפשרתן או שיגבה לה בכתובתה, והגזבר הנכבד מסתפק בדינם מחמת שנשתטה ר' אברהם הנזכר, אם הדין נותן בדיננו להעמידו בדין אם לאו בין על קיום הפשרה בין על גביית הכתובה. והריני משיב וכותב לו דעתי בגופן של נכרים, ומפני שחששתי אולי לא תתבאר לו כוונתי במה שאני כותב לו מחמת חלופי הדינין שיש בין דיננו לדיניהם הוצרכתי לכתוב לך להיות שם במקומי לבאר לו כל המקומות שיפול בו הפקפוק או הספק כפי מה שאכתוב לפניך בע"ה. כבר ידעת שהפשרה צריכה קנין [סנהדרין ו' ע"א], ולא שנים שעשו פשרה בלבד אמרו אלא אפילו שלשה, שהבא לקבל עליו פשרה הרי הוא מחייב עצמו במה שאינו חייב (או בקנין או בשטר) ואינו מתחייב במה שאינו חייב אלא בקנין או בשטר, ולפיכך כל שלא קנו מידו יכול לחזור בו. ואף על פי שנתנו משכון ביד הפשרנים ואמרו להם אם לא נשלים מה שתטילו בינינו זכו בזה למי משנינו שיעמוד על פשרתכם אפילו הכי לא עשו ולא כלום, לפי שזו אסמכתא היא ואסמכתא לא קנה אלא אם כן אמרו בפירוש דלא כאסמכתא, ואי נמי במעכשו. וכל שכן כאן שלא שם רבי אברהם הנזכר אלא שטרי חוב ושטר אינו (נתנה) [נקנה] אלא בכתיבה ומסירה, נמצאת הפשרה בטלה ולא עשו כלום. ומכל מקום אחר שנתגרשה האשה הרי היא יכולה לגבות כתובתה מן הדין, ואף על פי שנשתטה הוא אין בכך כלום שהרי נפרעים מן האדם שלא בפניו [כתובות פ"ח ע"א], וכן בקטן שאין נזקקין לנכסיו עד שיגדיל אינו אלא אי משום שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין או משום דחיישינן לשובר או לצררי [ערכין כ"ב ע"א], וכאן נתבטלו כל הטענות הללו שהרי זה חייב מודה היה, ועוד שחייבוהו הפשרנים ולא קבל ונשתטה מתוך סירובו והרי זה כחייב מודה ומת ושמתוהו [ו]מת בשמתיה, ובקטן בכי האי נזקקין למאן דאמר שאין נזקקין לנכסי יתומים משום דחיישינן לצררי כדאיתא בערכין בפרק שום יתומים [שם], ועוד שבאשה כולי עלמא מודו משום חינה כדאיתא התם, ולפיכך אף על פי שנשתטה מן הדין יורדין לנכסיו ומגבין לה לאשה כתובתה.
